קורונה, בידוד וילדה בת שש

קורונה, בידוד וילדה בת שש

הילדה שלי קיבלה פתאום הודעה מבית הספר, הם נחשפו למורה עם קורונה ועליהם להיכנס לבידוד. לבידוד? ילדה בת שש? יותר נכון, פצצת אנרגיה בת שש… יש לנו שתי ילדות בבית, האחת בת תשע, רגועה, מכונסת בתוך עולם פנימי עשיר והשנייה אקטיבית ואנרגטית, אי אפשר להחזיק אותה לרגע בתוך קופסה. החלטנו, בעלי ואני, שאנחנו מתפצלים. אני נכנסת אתה לבידוד והוא יהיה עם הגדולה. היומיים הראשונים היו דווקא מקסימים. גילינו שתינו אחת את השנייה, והקטנה גילתה שהיא לא צריכה להיאבק על תשומת הלב שלי כי כולי שלה. 

הבעיה היא שמהיום השלישי, היצירתיות החלה לדעוך והכל היה כבר מוכר ולעוס. התחלנו לריב ולהתעקש על כל דבר, ולמרות שיותר נוח לי להגיד שמדובר רק בעקשנות של בת שש, יש מצב שמדובר גם ברגזנות ועקרוניות יתר של בת ארבעים (ושתיים, אבל מי סופר). רגע לפני שפרצה הקורונה חשבתי לחזור לישראל, למרות מחאותיו המעט מוצדקות של בעלי, הכנתי את הבית שלנו למכירה. הגיע מתווך דירות שהציע לשפץ קצת ולהפוך אותו לאטרקטיבי יותר. הבנות היו מאוד נלהבות לקראת המעבר, כי ישראל זה משפחה, ורק בישראל אימא שלהן מאושרת. כאן, במנצ'סטר, עצוב לה. בעלי הבין שהתחלתי להישבר מהבידוד הזה והציע שנחליף, הוא ייכנס לבידוד איתה ואני אצא. 

החלפנו ויצאתי. יצאתי לאן? זה לא ישראל כאן. אין לי משפחה במנצ'סטר האיומה המוגדרת אדומה, ויורד כאן כל הזמן גשם. בלי סוף. אין קניונים, אין לאן לברוח. החלום של ישראל נראה רחוק מתמיד כי ברור שלא עושים עלייה בזמנים טרופים כאלו. הרגשתי את הבדידות חודרת לעצמות. הבת הגדולה מכירה אותי במצבים הללו ושקעה בעולם שלה. מה קורה איתי, חשבתי לעצמי. כל כך רציתי את אנגליה, כאן מצאתי את בעלי, כאן נולדו לי ילדי, לא בישראל. מה זו הקריאה לעלות, בגיל ארבעים ושתיים, למדינת ישראל שכל כך קשה לחיות בה? זו קריאה פנימית שקיימת בהרבה ישראלים, בכלל לא מובנת למי שלא חווה אותה. התיישבתי לי בצריף שבחצר, הדמעות חונקות את גרוני. יבוא יום ועוד אחזור.